ושוב חוזר הניגון

| 3 במרץ 2012

והלילה שזה בעצם כבר בוקר יש לי חשק לכתוב וגם מרגיש שיש לי מוזה מסויימת לזה, אולי זה בגלל שאני טיפה שיכור ואולי זה בגלל שהלילה גילתי משהו שידעתי כבר מזמן.
אז נכון שהמשפט הזה לא היה שיא ההגיוני האנושי, אבל גם אדם שיכור לא יכול להיות כזה ונראה שדי הסכמתי עם הידיעה שכרגע אני אכן כזה.
אז בחזרה למה שהתחלתי לספר עליו, אני אפיל את זה ישירות עליכם.
אחת הידידות שלי הייתה מאוהבת בי בעבר וגם כיום היא מרגישה כלפיה משהו כזה והיום היא התוודאה בזה ולמה זה כל כך מפתיע?
א.היא ממש לא ברמה שלי[אפשר לקרוא לה הרוסיה הבלונדנית והכוסית].
ב.אני לא באמת התעניינתי בה אז.
ג.חבר טוב שלי היה מאוהב בה אז וניסה להיות איתה כשבעצם היא רצתה אותי...עוד אז את הבחור החננה הזה בעל בעיות משקל במילים עדינות בתקופה ההיא שאני מעדיף לא לזכור שלא היה לי עמוד שדרה מעצמי ובמילים אחרות סוג של אפס מסוים[אני בטוח שאני מגזים עכשיו בתיאור אבל אני לא מסוגל להעריך את מה שהייתי אז].
ובעצם זה שאז כבר משהי הייתה מאוהבת בי בגלל השכל מכנה לי בטחון עצמי שכבר אני לא באמת צריך אותו אבל נחמד לשמוע.
ומי שהסתקרן כן כל הערב טיפה נמרחנו אחד על השני.
ומה שיותר מכל דבר אחר שנותן לי גאווה זה שיש לי עוד ידידה לא פחות שווה מהאחרת שמה שמתרחש אצלי איתה כרגע מזכיר מה היה לי עם הידידה הזאת וגם הפעם אני לא הכי מעוניין בה.
ויש בחורה שאני כן מעוניין וכן רוצה ולצערי כן היא כן תפוסה והיא כולה במחשבה של להכניס אותי לאזור של הידיד ההומו שכל כך לא בא לי להכנס אבל יתכן שכבר יצא לי בטעות לדרוך שם.
והשאלה שנשאלת איך זה שתמיד אני גורם לבחורות שאני מעוניין בהן להכניס אותי לאזור הידיד ההומו, אז אולי אני צריך להתנהג כמו ידיד לבחורות שאני מעוניין בהן אולי כך אני אשיג אותן או שאולי אני חייב להפסיק לרדוף אחרי בחורות תפוסות.

מתישהו בעתיד...

| 21 בינו 2012

פורס כנף ועף לזמן אחר ולמקום אחר, אולי המקום זה אחד הנחלים שבצפון בדיוק יומיים אחרי שירדו בו גשמים רצופים שמילאו אותו עד הסוף והזמן, הזמן זה שנתיים וחצי בעתיד.
והנה אני רואה את עצמי מסתובב שם עם קבוצה של צעירים בני 17 בדיוק בטיול השנתי שלהם של כיתה יא', על ראשי מונח הכובע ועליו רקום הסמל של חובש קרבי ובצידו האחורי של הכובע רקום כמו כן השם, איליה...
נראה שכבר החלטתי מאני רוצה לעשות תקופה מסויימת לאחר השיחרור שלי, האם זה מה שאכן יהיה, אני לא בטוח למדתי כבר שלחיים שלי יש מסלול משלהם.
ככל שעובר הזמן בצבא ככה אני רואה את משאני יכול לעשות ואת משאני רוצה לעשות בשנייה שאשתחרר, זה לא שרע לי בצבא דווקא אני די נהנה עד כמה שזה נשמע מוזר.
בקורס חובשים מלמדים אותנו להסתדר במצבי לחץ כמו איבוד הפצוע שלך, והגרוע מכל ריבוי פצועים בשטח בזמן שאתה המטפל היחיד.
מלמדים איך לטפל בפצוע שסובל מהפרעות דחק פוסט-טראומטית ובקיצור "הלם קרב", אבל בחיים לא מזכירים את זה שאנחנו גם יכולים להכנס למצב הזה, או שכל כך בטוחים שזה לא יכול לקרות לנו, למרות הכל אני מסתכל על עצמי במראה ואני לא מסוגל לראת את עצמי בסיטואציה שבה אני סובל מהלם קרב אלה רק מצב שבו אני כמו מטומטם רץ בלי לבדוק אם השטח מספיק בטוח בשביל שאוכל לטפל בפצוע, ומבצע אינטובציה(פרוצידורה רפואית) לפצוע למרות שזה לא בסמכות שלי למרות שזה לא חוקי שאעשה זאת, ולמרות שלאחר מכן אני אמור להגיע לכלא.
אולי הרגע המפתיע היה לשמוע את אמא שלי תומכת במעשה הזה-כך חונכתי.
מקווה שבחיים לא אצטרך לבצע את אותם הדברים שאני עושה באימונים.